אתם מנסים ללמוד מקצוע כדי להתפרנס ובמהלך השיעור, בין סילבוס לסילבוס, נזרקות אמירות פוליטיות קיצוניות כאילו מדובר היה ב-ו׳ החיבור. וזה במקרה הטוב. במקרה הרע ולצערי גם הנפוץ, מרצה שנשכר כדי להעביר ידע מקצועי מנצל את הפלטפורמה בשביל לשפוך את המניפסט הפוליטי שלו מול קהל שבוי שגם משלם על התענוג הזה.
למרות שכיניתי את התוכן הלא מקצועי המסתנן לשיעורים בתור ״פוליטי״, הוא שייך רק לצד אחד של המפה, לשמאל. אז למה מרצים שמאלנים לא משאירים את הפוליטיקה מחוץ לשיעור? ראשית, יש כאלו שכן ואני מעריך אותם מאוד – כן ירבו. אך משיחות ארוכות עם המרצים מהסוג האחר גיליתי דבר מעניין: כולם הסכימו איתי שהשיעור הוא לא מקום לפוליטיקה. אז מדוע הם ממשיכים לדחוף אותה כל הזמן? מכיוון שהם לא מאמינים שעמדות השמאל הן פוליטיות.
בניגוד לרוב הימנים, שמבינים בדיוק מתי הם מביעים דעה פוליטית ומתי לא – בעיקר בגלל שבכל פעם שזה קורה פורץ סקנדל סביב החוצפה שלהם לערב פוליטיקה בשיעור – רוב המרצים השמאלנים כלל לא רואים את העמדות שלהם כפוליטיות, אלא כתורה מסיני ואמת אוניברסלית. כך הם הורגלו לאחר שנים של שהייה באקדמיה, שהיא לא הרבה יותר מלולאת משוב חיובי לדעות שמאל קיצוניות. משבר האקלים הוא לא פוליטיקה אלא איום קיומי, משבר הפליטים הוא כמובן אפרטהייד והביקורת על בית המשפט היא הפיכה דיקטטורית. מבחינת מרצים שמאלנים כל אלו הן מלחמות קודש נגד כופרים, וממש לא משהו ״זול״ ו״שטחי״ כמו פוליטיקה.
בתור סטודנט לעיצוב נתקלתי בכמות הגונה של מרצים שלא מתביישים להשחיל את דעתם בכיתה. בעיניי, הפתרון הטוב ביותר הוא להתעמת איתם. בכל פעם שנזרקת אמירה כמו “ישראל היא לא דמוקרטיה” אני נוהג להתעכב עליה ולשאול למה. לרוב אני מתווכח עם המרצה ומנסה לגרום לו להסביר ולנמק את האמירה שלו במקום לקבל אותה כתורה מסיני כמו שהוא כנראה רגיל. השיטה הזאת משרתת כמה מטרות:
א. חופש הביטוי של אף אחד לא נפגע, וכמו שהמרצה משתמש בחופש הביטוי שלו אני משתמש בשלי כדי לסתור אותו.
ב. עצם העימות מראה לימנים שמפחדים מהמרצה כי אפשר להתנגד לו ולהישאר בחיים, וגם שיש תשובות די פשוטות ויעילות נגד קלישאות השמאל המוכרות ואולי זה ינסוך בהם אומץ לנסות זאת בעצמם.
ג. עד עכשיו סבר המרצה כי אין שום מחלוקת על אמירות כאלו, ולהגיד שאין בישראל דמוקרטיה זה ממש כמו להגיד שיש עננים בחוץ, כלומר אין לזה מחיר חברתי, רק רווח. העימות יוצר משוואה חדשה בה לאמירות לא מבוססות יש מחיר. הוא זורק אמירה, אני דורש ביסוס, אם הוא לא מצליח לספק אותו הוא מושפל בפני הכיתה ומעמדו החברתי יורד, ובפעם הבאה שיתחשק לו לזרוק אמירה מהסוג הזה הוא יחשוב פעמיים.
מהצד השני יש כמה חסרונות בולטים:
א. המרצה, שכנראה לא יאהב את ההתנגדות, עלול להתנכל לך בציון, וכמעט בלתי אפשרי להוכיח שהדבר נעשה בגלל התנכלות פוליטית ולא משיקולים מקצועיים.
ב. הכיתה עלולה להתנכל לך. יכול להיווצר לך מעמד חברתי של אחד שגורם לשיעורים לגלוש לפוליטיקה, כי כפי שאמרתי קודם, כשהמרצה מדבר על ענייני שמאל לרגע לא עוברת בראשו המחשבה שהוא מדבר על פוליטיקה, והדבר נכון גם לגבי סטודנטים בכיתה שמסכימים עם המרצה. ובניגוד לסטודנטים, המרצים לא מפחדים לדבר על זה.
ג. מדובר בדבר לא פשוט לביצוע. עמדות השמאל הקיצוניות ביותר ממוצבות כנחלת הכלל באקדמיה, ולהפריך אותן היא עבודה קשה ומפרכת. בעוד שאלו המדקלמים קלישאות שמאל לא יידרשו להסביר את ההיגיון מאחוריהן, הסטודנט הימני ייאלץ להשתמש בהרבה ידע והיגיון בריא כדי לערער את ה״אמיתות״ האלה.
ד. אך החיסרון המרכזי של השיטה הוא שהיא עובדת רק על אנשים הגיוניים. רוב האנשים הם הגיוניים וגם אם הם מחזיקים בשתי עמדות סותרות, ברגע שתעמת אותם עם הסתירה הם יראו את הבעיה כמוך. המחויבות המינימלית הזו לְהיגיון ואמת היא הבסיס עליו עומד העימות. אם היא לא קיימת, אין לעימות שום השפעה. ללא ספק רוב המרצים שפגשתי, שמאלנים ככל שהיו, מחזיקים במחויבות מסוימת לשיחה הגיונית, אבל לא כולם. במקרה של מרצה לא הגיוני תוכל להסביר את העמדה שלך עד סוף הסמסטר וזה לא יעזור, הוא ימשיך בשלו, מבלי לנמק בשום צורה, ועוד יבקר אותך על זה שאתה מפריע לכיתה.
באחד הקורסים שהעביר לי השנה בשנקר מרצה ותיק ומאייר מוערך ביותר, הוא שאל את הכיתה מי יודע מהו תחביר. אף אחד לא ענה, כי אף אחד לא זוכר את ההגדרה המדויקת של המושג תחביר, בדיוק כפי שאף אחד מכיתה של בני 20+ שלומדים איור לא זוכר מהי פרבולה. המרצה לא פספס את ההזדמנות והפיל את המחדל על המצב הגרוע של מערכת החינוך. ומי אשם במצב הזה? החרד״לים. לזיכרונו המפוקפק של המרצה היו רק שרי חינוך חרד״לים ב-30 השנים האחרונות וזה מה שהביא למצב הגרוע של המערכת, לא ארגוני המורים הקדושים בהם הוא חבר, חלילה.
כשציינתי בפניו שיולי תמיר – אותה הוא צריך להכיר משום שהייתה נשיאת שנקר בארבע השנים האחרונות – הייתה שרת החינוך בזמן שרוב יושבי הכיתה היו בבית הספר, התגובה שלו הייתה “לא, זה סתם מקרה, רק אחת”. אין בעיה, אמרתי, ומניתי את לימור לבנת, יוסי שריד, אהוד ברק, מאיר שטרית וגדעון סער, אך זה לא שכנע אותו כלל. הוא סיכם באומרו ”כמעט כל שרי החינוך היו חרד״לים, זאת עובדה”.
זה אמנם קשה והחסרונות רבים, אבל אני לא רואה עוד פתרון לבעיית הפוליטיקה באקדמיה. אפשר כמובן פשוט לשתוק, להסתיר את דעתך לכל אורך תקופת הלימודים ולקוות שבשוק העבודה יהיו אנשים פתוחים יותר, אבל ככה בדיוק נהיה המצב חמור כמו שהוא היום. הבעת דעה ימנית באקדמיה היא קרב עקוב מדם רק בגלל שלא היו מספיק ימנים שנלחמו על זה, אפילו במחיר של ציונים גרועים.
אם נמשיך להרכין את הראש ולקוות שזה יעבור, הבעיה רק תחמיר ותחמיר, ולמי ששואל עצמו איך זה יכול להיות יותר גרוע יותר מעכשיו, תסמכו על השמאל הפרוגרסיבי שימצא דרך. רק תסתכלו על המכללות באמריקה, שם פורצות מהומות אלימות בכל פעם שבן שפירו, מיילו ינופולוס או כל ימני אחר מגיע להרצות בהן. וכמו שכל טרנד מאמריקה בסוף מגיע לכאן, גם זה בדרך.
לי עצמי פסלו עבודה שהגשתי רק בגלל שהיא עלולה להעליב סטודנטים פרוגרסיביים בכיתה ע(ד עכשיו אפילו לא ידעתי שפסילת עבודה היא אפשרות בשנקר). זאת אחרי שבארבע השנים האחרונות ראיתי עבודות שמעליבות ימנים, דתיים, גברים וכל מי שנמצא בצד הלא נכון של האמונה הפרוגרסיבית, כשאף לא אחת מהן נפסלה. אפילו לא נשמע הרהור בנושא הזה, עד שהגיעו לעבודה שלי.
אז אל תשתקו. שתיקה מחזקת את המשתיקים ומחלישה את החלק בכם שמוכן לעמוד מול בריונות פוליטית. אתם אולי חושבים שרק תעברו כמה שנים וזהו, אבל אתם בעצם מפתחים הרגל, לחשוב עשר פעמים לפני שאתם יוצאים נגד האורתודוכסיה השמאלנית, ובסוף לא לעשות את זה.
ציונים הם רק מספרים, ואם מי שמחלק אותם עושה זאת על בסיס פוליטי – כנראה שהציון שלו לא שווה הרבה, ובטח לא יותר מאדם שמוכן לעמוד נגד קונצנזוס שקרי, אפילו במחיר של חוסר פופולריות זמני.
שקד אבידן הוא סטודנט במכללת שנקר ורכז תנועת ׳אם תרצו׳ במוסד זה.
פורסם לראשונה באתר מידה
